לגור בכיכר המדינה עם הלב בתוך משאית שמחה ברחבי המדינה

 גדלתי בכיכר המדינה בה׳ באייר, ממש שם בעיגול.
לג בעומר היה החג שלי , שבו כל חברי לכיתה היו אוספים קרשים ושומרים אותם אצלנו במקלט, עד ליום השריפה שלהם ממש מול הבית שלי.
הילדות שלי היתה סביב סיבובי שופינג חלונות ראווה פלוס משחק, מי מזהה את החנות החדשה ומי זוכר מה היה שם קודם. החנויות היו נפתחות ונסגרות כמו שהייתי מחליפה גרביים וכשאת גרה בכיכר המדינה את מחליפה גרביים מספר פעמים ביום.
גדלתי לתוך מדדי שווי לפי המותגים שאני לובשת ומספר הפעמים שאני יוצאת לחופשות וטיולים מחוץ לארץ.
זה היה בשנות השמונים הייתי בין הבודדים שגרו עם שני ההורים ביחד. שיחקתי את המשחק לבשתי את הבגדים הנכונים אבל בלב תמיד היתה שם כמיהה למשהו אחר עוד לא ידעתי מה זה.
כשהתגייסתי לבשתי מדי חיל אויר ( בת של טיס קרב ) וברגע שהורדתי את המדים הפסקתי גם עם המותגים והיום אני בכלל לא מצליחה להבין איך אפשר להוציא סכומים כאלה מטורפים על בגדים אקססוריז בית אוטו זה חומר זה מתקלה זה לא נשאר בשביל מה ? בשביל ״המה״ חושבים עלי ? בשביל איך שאני נראית ? בעיני מי ? בעיני ?
הרגעים הכי שמחים שהיו לי, היו אז בסיני עם בגד ים מול הים וסלט עם בולגרית ולקינוח סחלב מתוק .
עברתי לגבעתיים ההורים נשארו בכיכר המדינה בה' באייר סביב העיגול .
כיכר המדינה
התחתנתי בגבעתיים ולכאן גם נולדו ילדי.
נשארתי עם הלב ובעיקר חוסר הטעם בהתאמת הלבוש ( אני באמת משתדלת ) והבית … אני לא שמה לב לפרטים הקטנים לא מצליחה להתאים את הספה לכריות לוילון למדבקות.
אני לא רואה שיש קרע בספה ולא רואה שהוילון לא נקי ולא תואם בצבע לצבע הקיר.
אני לא שמה לב לפרטים האלה ואני באמת מנסה.
אני לא רואה את הבלגן ואת הכתמים על חולצות הילדים, אני לא רואה שהנעליים כבר בלויות.
אני כן רואה את המבט בעיניים של הילדים שלי, אני יודעת מתי הם שמחים, עצובים, עייפים, משועממים או כועסים.
אני יודעת מתי אני צריכה לחבק ולעטוף ומתי להרפות ולתת מרחב, מתי להיות שם ומתי לא.
אני רואה תמיד מה שהלב מרגיש.
בחרתי לחיות בגבעתיים שהיא במקומות מסוימים לא רחוקה מהמהות התל אביבית.
הלב שלי כמה למרחבים, לפשטות, לאדמה ואני לא נוהגת כי בכל זאת יש לי שורשי כיכר המדינה.
תמיד היה שם מי שיקח אותי ולכל מקום.
אני חושבת שאם הייתי נוהגת לא הייתי גרה כאן בעיר . אבל כרגע זה רק בגדר מחשבה.
את רועי ומיכל מפעולה קרקסית http://www.circusaction.com/ הכרתי בפרויקט חברתי. שמחה המשאית שלהם היתה בהתהוות תמכתי בהם במימון הדסטארט וזכיתי לבלות איתם עם משפחתי . יומיים הם ישנו בחוץ ואנחנו בתוך שמחה . יש משהו בחיים בתוך משאית צבעונית שמקדמת מטרה וחיים אלטרנטיבית שעבורם זה בכלל לא אלטרנטיבה אלה החיים עצמם .
כמה פעמים ביום עוברות לי המחשבות האלה האם זה נכון לגדל את ילדי בעיר עם מוסכמויות מדדים מותגים ואיפיונים האם אני בעצמי יכולה לתת להם את המדדים האלה שעל פיהם הם נמדדים האם זה נכון לגדל אותם כפי שהם כפי שאני ומסביב לחברה שנמדדת עפי חומר שאין לי רצון לתת ? האם אני עושה להם נזק ? האם אני צריכה לעזור אומץ ולנתק אותם מהילדות שלהם כאן וליצור להם את הילדות שחלמתי לעצמי? האם זה שוב עוד סממן למשבר גיל הארבעים שלי ומי מבטיח לי שאהיה באמת מאושרת אי שם בדרום או בצפון. הרי יש לי כאן רגעים רבים של אושר גם מסביב לחומר. רוב חברי מכירים אותי אוהבים ומקבלים את איך שבחרתי לחיות ואני מרגישה את זה כשהם נכנסים לבית שלנו ומרגישים בו בבית, סביב הבלגן, בעלי החיים וחוסר התאמת הצבעים של הרהיטים. אני לא שמה לב לפרטים האלה, מתי הלב מתכווץ לי? כשמגיעים אנשים שאני מרגישה שזה מפריע להם שהם מודדים את שווי לפי סוג הספה הוילון והצלחות שאני מגישה בהם פירות לילדים. לפי סוג הקפה והמכונה או יותר נכון חסרונה כאן בבית. וזה באמת מתוך בחירה וסדר עדיפות בחיים את הכסף שבעלי ואני מרוויחים מתוך העשייה שלנו אנחנו מעדיפים להשקיע בידע בחוגים בטיולים בחוויות וזכרונות שאולי רק בזקנה שהאלמהיימר יפציע אולי רק היא תיקח את זה מאיתנו וגם אז בדכ זוכרים את מה שהיה ממזמן ולא מה שאכלנו בבוקר. את החוויות האלה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו גם לא מס הכנסה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s